כריסטינה קיאנצ'י
כלות מחויבת להדריך את כל הזוגות לא רק במסע תכנון החתונה שלהם, אלא דרך אבני דרך ועליות וירידות. כל סיפור אהבה הוא יפהפה, יש לו היסטוריה מובחנת משלו וניסויים משלו - אין קשר שנראה אותו דבר. כדי לחגוג את הייחודיות הזו, אנו מבקשים מזוגות לפתוח את סיפור האהבה שלהם לטור האחרון שלנו, 'אהבה נראית ככה'. למטה, קלי טרפנל מספרת את סיפורה.
ארוסתי ואני נפגשנו לראשונה על משקאות באיסט וילג ', כמעט לפני חמש וחצי שנים. שוחחנו על גרסת הבטא של אפליקציית היכרויות שתוכננה במיוחד עבור נשים שרצו לצאת לדייט עם נשים אחרות, שקראנו בבדיחותן 'ילדת פינטרסט'. קבענו תאריך שראינו אחד את התמונות של השני, אבל לא באמת הכרנו הרבה יותר זה על זה.
כאישה דו מינית, מציאת מישהו עד היום שמכבד אותי בפועל - ולא פיטשי אותי ולא התייחס אלי כמו מטופל פסיכולוגי - היה קשה. ארוסתי היא לסבית, ואף פעם לא התנהגה כאילו הזהות שלי הייתה שלב.
דיברנו על מוזיקת קאנטרי משנות ה -90, על היותם אמנים בעיר הגדולה. עברנו מטקסס ומניו מקסיקו, בהתאמה, במטרה מפורשת לקדם את עצמנו כסופרים ומבצעים. סקרנו את המעבר לניו יורק, דיברנו על כמה קשה להיות רחוק מהמשפחות שלנו. לכל אחד מאיתנו המשפחה חשובה - לשנינו משפחות רועשות וכיפיות, מחבקים גדולים. משפחות שקרובות, גם כשלא חגים. דיברנו שעות, איש מאיתנו לא רוצה לחזור הביתה. אנחנו התאהבנו.
כאישה דו מינית, מציאת מישהו עד היום שמכבד אותי בפועל - ולא פיטשי אותי ולא התייחס אלי כמו מטופל פסיכולוגי - היה קשה. הארוסה שלי היא לסבית, ואף פעם לא התנהגה כאילו הזהות שלי הייתה שלב או משהו שיכול להשתנות באותה קלות כמו צבע שיער או בגד אהוב. כבוד, בכל המובנים, היה הבסיס למערכת היחסים שלנו, הבסיס עליו בנינו. יצאתי למשפחתי כמה שנים, שרה הייתה בחוץ מאז תחילת הלימודים בקולג '. במהלך השנים הבאות עשינו דברים מדהימים ביחד - רצנו בגאווה, כל אחד מהתמודדנו עם מטרות אישיות ומקצועיות וחגגנו בלילות מאוחרים של קריוקי וטיולי קיץ לאי האש.עברנו לגור יחד, והעניינים נהיו רציניים. בקעתי תוכנית להציע לה, וארגנתי מסיבת הפתעה גדולה עם משפחותינו וחברים מחוץ לעיר. היא אמרה שכן, ואנחנו התחיל לתכנן .
תמיד רצינו אירוסין ארוך - מדוע שלא נהנה מכל חלק מחיינו המשותפים, כולל מאורסים? אבל חלק גדול מהבחירה להמתין עוד שנתיים לפני שנדבק בפועל הייתה המשפחה שלי. דאגתי שמשפחתי שמרביתה, שמרבית טקסס, תזדקק לזמן מה כדי להסתגל לרעיון שהמלכות שלי תהיה כל כך גלויה, לנצח. אבל דאגתי בלי שום סיבה. כמעט כולם במשפחתי היו שמחים על החדשות, נרגשים ומוכנים לחגוג איתנו כמו שמשפחתה של שרה הייתה.למעט אחד: אחותי הצעירה.
אחותי ואני תמיד היינו קרובים. ההורים שלנו התגרשו כשהיינו ארבע ושבע, בהתאמה, ותמיד היה לנו גב של השני. מעולם לא היינו מסוג האחים שנלחמו, אפילו על דברים טיפשים, וכשהיא החליטה לעבוד עבור כנסייה אוונגליסטית בפחות כסף ופחות יוקרה משאר המשרות שהציעו לה בקולג ', הגנתי על הבחירה שלה בפני ההורים שלנו. , שהיו מודאגים. ידעתי שהיא ואני אמונות שונות במקצת. אני נוצרי, אם כי אני לא אוהב כנסייה.היא האמינה שהכנסייה מרכזית בחוויה הדתית. מעולם לא היה לה באמת בעיה עם המלכות שלי לפני כן - היא הייתה האדם הראשון שיצא לי אליו במשפחתי. לאחר האירוסין, היא התחילה להתקשר אליי עם דאגות רציניות לגבי איך אני הולך 'לעזאזל' בגלל שהתחתנתי עם אישה אחרת.
בהתחלה חשבתי שאולי יש לה בעיה עם שרה, ולא הרגישה בנוח לומר זאת על פניי. אבל זה לא עקב אחר כל הבילויים המהנים שעברנו שלושתנו והדרך שהם תמיד הסתדרו בחג המולד. שרה איננה אדם שלא אהב, או טעם נרכש היא פתוחה, חביבה ומתחשבת בזולת בכל עת, מוחצנת, מהנה ומזמינה. בנוסף, שרה היא גם נוצרייה, וכך גם משפחתה. בשלב מסוים בזמן היא שקלה ללכת למדרשה. כיצד הבדלים דתיים יכולים לעכב אותנו כאשר למעשה לא היו הבדלים דתיים אמיתיים בינינו?מבולבלת וכואבת, שאלתי את אחותי שטוחה אם יש משהו לא בסדר, והיא אמרה, 'אין ספק ששניכם טובים אחד לשני. אני אוהב את שרה, הלוואי והיית יכול להיות חברות. ”
לא ידעתי מה לעשות. כל כך הרבה מאמרים ברשת אמרו לי שזה בסדר לגזור את בני המשפחה הרעילים מחיי. אבל לא רציתי לאבד את אחותי.
הקרבות התארכו, מכוערים ומכוערים יותר, בטלפון ובאופן אישי, כמעט במשך השנתיים המלאות של התקשרותנו. כל כך הרבה לילות אחרי שעת צעקות ארוכה של שעה בטלפון, הלכתי לישון בוכה על כמה זה לא הוגן, במיוחד כלפי שרה, כמה נפגעתי, ואיך לא האמנתי שאחותי, שבמובנים רבים הייתה אחת מחבריי הקרובים ביותר, יחליטו לפגוע בי ככה. תכננתי לבקש ממנה להיות עוזרת הכבוד שלי. שמעתי את הוויכוחים שלה - שהיא רק מחפשת אחרי, שכל זה היה חילוקי דעות.ידעתי שהיא מאמינה שיש לה את העמדה הנכונה. אבל ידעתי גם שהיא לא יכולה להשוות את תוקף קיומי לדעה שלה האם קיום זה 'נכון'. במיוחד כאשר היו לנו עוד עשרות בני משפחה נוצרים אשר כיבו מכל הלב את האיחוד שלנו.
כל כך הרבה מאמרים ברשת אמרו לי שזה בסדר לגזור את בני המשפחה הרעילים מחיי (דבר שכבר עשיתי עם כמה חברים לשעבר שלא הצליחו להתגבר על ההומופוביה שלהם). אבל לא רציתי לאבד את אחותי. לא רציתי לאבד את כל החלקים הטובים במערכת היחסים שלנו רק בגלל שהיא לא יכלה להודות שהיא טועה.
שרה הציעה שאולי קודם אנסה לשחרר את הטרוניות שלי. לא שאני מוותר, רק שאם היינו מנסים הפסקת נשק למינה, שאולי הדברים ישתפרו. אז בקיץ האחרון התקשרתי לאחותי ואמרתי לה שאני לא רוצה לנהל את השיחה הזו יותר, והיא תצטרך להודיע לי רק אם היא תשתתף בחתונה שלי. היו לי שני תנאים להשתתפותה: 1) היא תצטרך להיות מאושרת עבורנו, אולם היא הייתה צריכה לגרום לזה לקרות, ו- 2) היא לא יכלה לעשות סצנה בחתונה שלנו.במשך זמן מה היא וופלה בתנאים אלה, אך בסופו של דבר הסכימה.
ואז קרה משהו - מכיוון שהפסקנו להילחם כל כך הרבה, היחסים בינינו החלו להשתפר, כל כך מעט. מאז הסתיו האחרון, היו לנו שיחות אזרחיות, בהתחלה על כל דבר פרט לחתונה, אבל עכשיו אנחנו אפילו מדברים על כל דבר, החל מקישוטים וכלה בתוכניות לטקס. לפני יום היא התקשרה אליי, כולי נרגשת, לומר לי שקיבלה את כרטיסי הטיסה שלה לחתונה בספטמבר. כל יום, אני שמח שהחלטנו לעבוד על הכאב.
כל יום, אני אסירת תודה לשרה שעזרה להחזיר את אחותי ואני. ובכל יום זה משתפר.
איך ביטול החתונה הבינלאומית שלנו הזכיר לנו את מה שחשוב באמת
